בעקבות הראיון השעורוריתי של העיתונאי דן מרגלית עם הד"ר ח"כ זחאלקה. נזכרתי במה שיוסף חיים ברנר כתב פעם: "אני לא אוהב את המחלה, אבל אני מעדיף להיות חולה אמיתי, מאשר בריא מדומה". לעניות דעתי, מדינת ישראל היא בריאות מדומה. כיסוי לנמק מתמשך ומתפשט.
לצערי, מדינת ישראל משחר קיומה, מתעלמת מהבעיה שהיא יצרה מעצם קיומה. פשוט אין לתאר במילים את הזוועה ואטימות הלב והשכל של האימפרליזם הישראלי, לגבי הנכבה הפלסטינית. לדוגמא: ידועה האמירה השובניסטית של דוד בן גוריון, לגבי הנכבה: "הזקנים מתים, והצעירים שוכחים".
ולא רק זאת, הרחוב הישראלי, נושם קלישאות ומיתוסים עתיקים. הדוגמא הקלאסית: צה"ל – צבא ההגנה לישראל הוא: "הצבא המוסרי ביותר בעולם". נו טוב, אוקי, אך הצבא המוסרי ביותר בעולם, לא מקים מחנות ריכוז, וכובש אוכלוסייה אזרחית יותר מארבעים שנה. [ויש עוד המון דוגמאות...]
מתחת לפני השטח, באדמה הזאת, הספוגה בדמים של מיליוני בני אדם, במלחמות עקובות מדם משחר ההיסטוריה, מתגלה ריקבון וכישלון גדול. אינני מאשים את הצד הפוליטי השני, הימני ומפלגות השלטון שלהם. אלא, את כול המדיניות של השמאל הציוני, שמצמצמת את הסכסוך הישראלי פלסטיני רק לקו הירוק, גבולות 67, ומתעלמת באופן גורף, מ-48. ואולי משום שכך, כול הסכמי השלום, שהם ניסו לעשות עד היום, נכשלו ונגמרו במפח נפש ודם יקר.
יוצא מכורח זאת, שהשמאל הציוני נכשל, ויימשך להכשל אם לא ישנה את עמדותיו ודעותיו, לגבי הסוגיה הבעיתיית הזאת, הנכבה הפלסטינית. לכן, יש רק אלטרנטיבה אחת: מדינה אחת לשני עמים, הפרדה של הדת מן המדינה, שיווין זכיות מלא עם זכות הצבעה לכנסת לכולם, ודמורקטיה עם חירות אמיתית. אם הדבר הזה לא התקיים, נמשיך לעניות דעתי, להיות בריאים מדומים. ואני כמו יוסף חיים ברנר: מעדיף להיות חולה אמיתי, מאשר בריא מדומה.
